1.

הפרשה עוסקת במלאכת עבודת המשכן – בניית המשכן וכליו. כאשר הבולטים שבהם, הם הארון בו מונחות לוחות הברית ושברי הלוחות, השולחן, סוגים שונים של מזבח, המנורה, הכיור וכנו וכן כלי העזר המכונים 'כלי שרת'. הרבה דיו נשפך על כל ביטוי ותיאור, פירושים רבים נכתבו ולימודים נפלאים נדרשו על כל פרט ופרט: על טיב החומר ומידותיו, על צורת העשייה וכן על סדר הבנייה ועוד. בתוך המפרט הטכני, כביכול, שנכתב לאורך הפרשה, מופיע פסוק, שבו הקב"ה מזכיר לנו מהו בכלל עצם העניין בבניית המשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". 

רבים מהמפרשים עמדו על כך שלפי כללי הדקדוק, צריך היה לכתוב 'ושכנתי בתוכו'. מה הכוונה בתוכם?

מבאר האלשיך הקדוש: "התורה מדגישה ושכנתי בתוכם ולא בתוכו – ללמדך, כי עיקר השכינה שורה באדם ולא בְּבית", בתוכם – בתוכו של כל אחד ואחד. וכמו שכותב דוד המלך בתהילים: "ויטוש משכן שילה ואהל שיכן באדם". רצון הקב"ה להשרות את שכינתו בתוכנו, לשכון בליבו של כל יהודי ויהודי. לא באוהל יריעות עיזים, לא בעורות תחשים וגם לא בעצי שיטים.  לא לזה התכוון "המשורר".

המטרה, כביכול, של הקב"ה היא התקרבות שלו אלינו, הנעשית על ידי ההתקרבות שלנו אליו. פעם הוא עושה זאת באמצעות משכן – אוהל מועד, פעם אחרת באמצעות בית מקדש, ובזמן הגלות הוא עושה זאת באמצעות מקדש מעט – בתי כנסיות ובתי מדרשות. האופן משתנה מדור לדור, כל דור לפי צרכיו ובהתאם להתקרבות, אליה הוא ראוי, אך המהות היא אותה מהות.

2.

זהו לקח בשבילנו גם לחיי היומיום, האמצעים לפעמים רלוונטים ואין להתעלם מהם, אבל אסור לשכוח לעולם את המטרה, את המהות. 

ישנה התנהלות מסוימת בתוך עמנו מזה כמה עשורים, והיא גורם עיקרי להרבה ממה שעובר עלינו בימים אלה ממש. אך בעוד כולם עסוקים בלדון בהשלכותיה, אך בעוד כולם מנהלים ויכוחים נקודתיים, וכל אחד בתורו זוכה לתפוס כותרת הנשענת אך ורק על התמקדות בצורות השונות, בהן נעשים הדברים, נדמה, שאיש לא מצליח להגדיר את מהותו של העניין במשפט אחד. ובכן, גם אני לא! אבל במקום לכתוב לכם נוסחאות מגוונות והגדרות מפוצצות, אספר לכם סיפור.

3.

לאמא אחת היו שני ילדים, שמואל ובנימין. אמא קנתה סוכרייה ונתנה אותה לשמואל. הוא אכל את כולה מבלי להשאיר כלום לאחיו. בנימין התאכזב, אך ידע, שיום יבוא ויגיע תורו לקבל את הסוכרייה. והנה הגיע היום… בנימין אחז בסוכרייה בהתרגשות ולפתע נתקל בבקשה מאד מוזרה של אחיו שמואל, הוא ביקש: תן לי חצי מהסוכרייה. 

ענה לו בנימין: חשבתי, שהמנהג הוא שכל אחד אוכל את כל הסוכריה בתורו, כפי שהיה בזמנך.

אומר לו שמואל: זה לא הגיוני, הרי שנינו אחים שווי זכויות ואין לנו סוכריה אחרת!

בנימין השיב: הטענה שלך אכן נשמעת הגיונית, אבל היא לא כל כך מתכתבת עם ההיסטוריה…

שמואל: אתה צודק, טעיתי פעם. הייתי מנותק וחשבתי, שיש אפשרות של פערי מעמדות והבדלי זכויות בין אחים, אבל כעת, שהסוכריה לא אצלי, אני מצליח להבין את הטעות ומבקש סליחה. אז… מעכשיו חצי-חצי?

בנימין: טוב, אתן לך חצי מהסוכריה, אבל תזכור אותי כאשר תקבל אתה סוכריה אה?… 

חלפו להם כמה שנים טובות. רצתה האם ותמיד בנימין היה זה שקיבל את הסוכרייה, וכך מדי סוכרייה בסוכרייה, הוא נהג במתווה החצי-חצי. עד שיום אחד, בדרך לא דרך, אילץ שמואל את האם לתת לו את הסוכרייה. בנימין הבין, שהוא הפסיד את ה'לֵק' הראשון ואת הזכות לפתוח את הסוכרייה, אבל ציפה משמואל, שיעמוד במתווה החצי-חצי… אך אבוי, שמואל חזר לסורו, וכאילו שכח את ההסדר של כל השנים האחרונות, הוא אכל את כל הסוכריה! לא עבר הרבה זמן וההחלטה למי לתת את הסוכרייה, חזרה לאם, ומטבע הדברים, החליטה האם שבנימין, הוא הראוי מבין השניים לקבל את הסוכרייה.

בא אליו שמואל וביקש: תן לי חצי מהסוכרייה.

בנימין: חשבתי שהמנהג הוא שכל אחד אוכל את כל הסוכריה בתורו, כפי שנהגת אתה ממש לפני כמה ימים.

שמואל: אתה צודק, הייתי ונשארתי מנותק, ואני חושב, שיש פערי מעמדות והבדלי זכויות בינינו. לכן לא הבאתי לך מהסוכרייה, כשהיא הייתה אצלי. יכול להיות, שהייתי לא בסדר, וכך גם אמשיך להיות אם אחזור להיות מי שמקבל את הסוכרייה, אבל תכל'ס – תהיה פרקטי, אחים אנחנו! אתה חייב לתת לי חצי מהסוכרייה! מה אתה רוצה, שתפרוץ כאן מלחמת אחים?!

להערות והארות:  [email protected]